בחרתי להציג את נושא החקלאות המחדשת. כמי שעסק בתחום החקלאות שנים רבות אני מעורב ומנסה לקדם את הנושא. כך שהצגתו באמצעות הראיה הצילומית מאוד הלהיב אותי כנושא בפרויקט של צילום וסביבה.
החקלאות המחדשת הינה גישה חדשה של עיבוד חקלאי, עם דגש על שיפור הקרקע והחזרת התכונות הביולוגיות, תוך התחשבות בסביבה. זאת במטרה לאפשר המשך גידול בדורות הבאים. הגישה כוללת, אי-פליחה או חריש, שילוב גידולים, הפחתת הדישון בכימיקלים, ובחומרי הדברה מזהמים, ושילוב רעייה של בעלי חיים.
חיפשתי נחמה, ריפוי והחלמה בעידן מלחמה.
נבע ממני הצורך להגיע עם האבל, לפגוש ולשים לב לטבע סביבי.
כדי להמשיך לחיות.
התחלתי לצעוד כאחת האדם בשבילי שדות ומטעים עם הכאב, הפחד והאבל.
לאט לאט נוכחתי ביופי המואר בקרני השמש.
הפרויקט בנחל ציפורי, זכה להיות חלק מ'פרויקט מרלין' – שותפות אירופאית של עשרות מוסדות אקדמים וגופים מקצועיים העוסקים בשיקום נחלים מכל רחבי אירופה. השותפות יוצרת תשתית לתהליכי שיקום חדשניים המדגימים שיטות מעשיות מיטביות כמענה לאתגרים החברתיים, הסביבתיים והאקלימיים כיום ובעתיד, ופועלת במטרה ליצור עליית מדרגה בתחום שיקום הנחלים ובתי הגידול המימיים.
במסגרת קבוצת היישום, בחרו מובילי פרוייקט ציפורי שטח לשיקום ייחודי המדגים את עקרונות השיקום האגני. השטח שנבחר הוא בעמק זבולון במורד נחל ציפורי. בשטח זה, יבוצע שיקום אקולוגי והידרולוגי של שטחי הצפה בהיקף של 100 דונם. בשל פיתוח חקלאות וישובים, בתי הגידול של שטחי ההצפה לצד הנחלים הפכו לנדירים ביותר, וההזדמנות לשיקום שטח נרחב במורד נחל ציפורי היא חשובה כחלק משימור המגוון הביולוגי הייחודי של ישראל.
בקעת בית נטופה המשתרעת בין רכס הרי טורען בדרום ורכס הרי יוטבת בצפון, טובלת בפסיפס צבעים, והינה מראה ייחודי בנופי ישראל הן בשל רצף חקלאי גדול של חקלאות בחלקות הקטנות והן בשל הצפות המתרחשות בבקעה אחת למספר שנים.
החקלאות בבקעה היא עונתית ותלויה במי גשמים (חקלאות בעל). היא מאופיינת בשיטת גידול אקסטנסיבית ומסורתית עם חלקות קטנות ומגוונות. מגדלים בה בעיקר חציר וחיטה, שומשום וגם ירקות, במיה, פלפלים חריפים ירוקים, חצילים, עגבניות ומלונים, וכן, גידולים ייחודיים מזרעי מורשת שמשתייכים למשפחת הדלועיים.
חלק מהחקלאים מוכרים תוצרת חקלאית ב"עזבות" שהם אוהלים מחופים ביריעות פלסטיק שבהם שטיחים ופינות ישיבה שנועדו לאירוח בשולי השדה. כך נוצר פסיפס ייחודי של הקשר בין האדם לסביבה. הבקעה משמשת גם מקום להתכנסות משפחתית וקהילתית. לעיתים מתקיימים בה פסטיבלים לכבוד המורשת החקלאית המקומית.
גודל החלקות הוא נושא מורכב, מצד אחד החלקות הולכות ונהיות קטנות יותר ויותר כתוצאה מהתהליך שבו אב מפצל את החלקה הגדולה שברשותו לחלקות קטנות יותר כאשר הוא מוריש אותה – בהתאם למספר ילדיו. מאידך, נראית מגמה שבה פחות ופחות בעלי חלקות מעדיפים לעסוק בחקלאות בעצמם, ומחכירים את החלקות לקבלנים אשר מעדיפים לעבד מספר חלקות במשותף.
בקעת בית נטופה היא גם בית גידול יחודי למיני החי והצומח וזאת הודות להיותה בית גידול יחידי של שדות המעובדים בצורה מסורתית (חריש רדוד לאחר הצפה חורפית). בבקעהשאותרו מגוון רב של צמחים נדירים וחלקם אף בסכנת הכחדה.
עתידה של הבקעה במצב הנוכחי היחודי מאוד לוט בערפל ואינו מובטח, גם עקב דרישות להסדרת הניקוז, וגם הודות לנטייה לאחד חלקות קטנות כדי לאפשר עיבוד אינטנסיבי יותר בשטחים גדולים.
מהתבוננותי המעמיקה בגווני הנחל בזמנים שונים
בצומח, בחי ובהשתנות הסביבתית
תוך כדי הליכתי לאורך הנחל כדרכי להיות בתנועה מתמדת
מחודש נובמבר 2023 עד ינואר 2024.
באמצע הנוי המגוון והצבעוני של קיבוץ יטבתה, בנו חברי הקבוץ את הגן הזה.
השילוב המוצלח בין טבע ומלאכת יד יוצר בקיבוץ אווירה חיובית, בעיקר אצל הילדים.
להפוך חלקת שטח מידברי למקום חיוני, מלא חיים וצמחיה מפוארת, תוך שמירה על איזונים סביבתיים, זאת התגשמות החלום הציוני של הרבה אנשים.
הרבה גרעינים ומשפחות מפונות הגיעו למקום הזה, מקום שמשקם ההרגשות והרגישויות אחרי התופת שחווינו ב7.10.23.
.
צילמתי את השמים מעלינו ביישוב, עוברים פה מטוסי קרב.
רוצה להעלות את ההשלכות של מלחמת הקיום שאנו נמצאים בה ומשום כך, דחיקת הנושא הסביבתי.
אם יש סולם ערכי סביבתי – אז קודם כל צריכים להתקיים במיידית – מלחמה על החיים העכשוויים והנושאים הסביבתיים מקבלים ערך נמוך יותר בשלב זה.
אז יש מטוסים, הפצצות, הרס וחורבן, אבל מי מדבר על כך כאשר חיי אדם על הפרק.
אם היינו מחשבים את טביעת הרגל האקולוגית היא מאוד יקרה בימים אלה, אבל, מי סופר כשנמצאים חיי אדם על המאזניים.
פרוייקט הצילום של מפגעי הסביבה ביהודה ושומרון מתמקד במפגע המזבלות שאינן מוסדרות, בהן שורפים זבל היוצר מפגעי עשן וריח.
באיזור יהודה-עציון הקימה הרשות הפלסטינית מטמנת פסולת מוסדרת (מטמנת אל מיניה), אך בהעדר אכיפה מחד ואינטרסים כלכליים מאידך, מגיעה לאתר הטמנה זה רק חלק מן הפסולת הנוצרת בערים ובכפרים במרחב, ומרבית הפסולת נשרפת במזבלות שאינן מוסדרות, בעיקר בשטחי .C
באיזור שומרון – בנימין לא הקימה הרש"פ אתר הטמנה מרכזי לפסולת, וכל הפסולת נשרפת במזבלות שאינן מוסדרות, בעיקר בשטחי .C
במפה שהתקבלה מפעילי עמותת "אזרחים למען אויר נקי" מתועדות 86 מזבלות בהן מתבצעת שריפת זבל. יחד עם זאת, ולאחר סיורים בשטח ניתן להעריך שמספר המזבלות בפועל גדול בהרבה.
בשריפות הזבל במזבלות אלו מועלות באש בכל שנה כמויות עצומות של פסולת ביתית, חקלאית ותעשייתית מסוגים שונים : גומי, פלסטיק, אזבסט, פגרים, חומרי הדברה, דלקים, צבעים וחומרים רעילים נוספים.
במסמך שהכינה העמותה לדיון בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת מציינת העמותה כי שריפת פסולת זו אחראית לכשני שלישים מפליטת החומרים המסרטנים לאוויר בישראל והן גורם הפליטה מספר אחת של חלקיקים (PM2.5) – מזהם החודר לעומק הריאות וגורם לתחלואה נשימתית קשה. בין הנזקים הבריאותיים שנגרמים משריפות הפסולת: סרטן, פגיעה במערכת העצבים המרכזית, נזקים למערכת ההורמונלית, תחלואה נשימתית ולבבית, הפלות, פגיעה בעוברים, בעיות בכבד ובכליות ועוד.
פרוייקט הצילום מציג מעט מן המזבלות שאינן מוסדרות, בהן שורפים זבל באיזורים שונים ביהודה ושומרון.
שדמאמא, היא מרכז אקולוגי חינוכי הנמצא במשק 43 מושב שדמה (המשק שלי). במשק יש עצי הדר בני 60 שנה ויותר, גן ירק, יער מאכל ועוד. המרכז משמש לפעילויות חינוכיות לילדים, נוער ומבוגרים כמו סדנאות הכרות, ליקוט, התססת פירות וירקות, מופעי תרבות ואומנות קרובים אל הטבע ועוד. אנו גם מכינים קומפוסט משאריות צמחים ומזבל. במשק נחפרה ע"י רשות הניקוז, לפני כשנתיים, בריכת חורף על מנת לפתור בעיה של ניקוז בפאתי המשק. בבריכה זו, המכונה, "לימן" אנו אוגרים מי נגר בדרכם לוואדי ואל הים. המים הממלאים את הלימן, מחזיקים מעמד מספר חודשים לאחר חלוף הגשמים ומשמשים להעשיר את מי התהום מחד ולהשקות את העצים המקיפים אותו. הלימן מהווה גם בית-גידול לבעלי חיים שונים וצמחייה ייחודית, שגדלה סביבו ואינה גדלה במקומות אחרים במשק. בימים אלו אנו עומדים בפני שימוע ואולי העמדה לדין על קיום בריכת חורף זו. בעבודה זו מוצגים הבריכה כפתרון לבעיה, וכפנינת נוף בעלת עושר ומגוון הביולוגי שנוצר סביבה, תוך תקווה שהיא תוכל להמשיך להתקיים.
מנתונים עולה כי למעלה מ-100 מיליון מ״ק מים הולכים לאיבוד בישראל, כל שנה – זאת משום שישראל עדין לא ערוכה ללכידת מי הגשמים ולא מנצלת אותם כמו שעושים במדינות אחרות. איסוף מי הנגר מאפשר להם לחלחל לאקוויפר (מי הבארות) שבתוך הקרקע, ולהגדיל את כמות המים שניתן לשאוב, ניתן להשתמש במים אלו להשקיית גינות. בריכות החורף מייצרות פינות טבע ייחודיות, שבהן יכולים התושבים לצפות מקרוב בצמחים, ציפורים ובעלי חיים אחרים.
"שלום, אני אראם בן 12 אני גר בכפר מג'דל שמס ברמת הגולן. אני אוהב את הכפר שלי מאוד כי בו יש טבע מקסים. בכל אחת מעונות השנה אפשר
לראות את היופי של הנוף הטבעי בצורה שונה.
מאחוריי מופיעות עשרות טורבינות ענקיות שהוקמו על שטח רחב בצפון הגולן. ניתן לראות את הטורבינות מכל זווית מהנוף הטבעי, גם בתוך השדה החקלאי.
כמעט בכל מקום וגם בעתיד הקרוב מתכננים להקים את אותן טורבינות סמוך למקום מגוריי.
מה דעתכם?? עד כמה אתם הייתם סובלים טורבינות כאלו קרוב למקום מגוריכם??!!!!"
זיהום וחרדה, הדופק עולה. אני מרגישה לבד על החוף הזה, רק אני ואוקיינוס שלם. נלחמת. אני לא רוצה לטבוע אבל גלים של שאלות ומחשבות מציפים אותי, מנסים להרחיק אותי.
מי אני? מה קורה מסביבי? מה ההשפעה שלי? כמה עוד כח נשאר לי? אני לא קטנה מדי מול אוקיינוס שלם? במה אני נלחמת? למען מה אני נלחמת? למה בכלל להילחם? למה לא פשוט לצוף?
כי זה רק שקית אחת, לא?
"איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA) הגדיר בשנת 2017 את המושג חרדה אקולוגית (Eco Anxiety), כ״פחד כרוני מאובדן סביבתי״.
חרדת אקלים, למרות שאינה הפרעה נפשית, נחשבת לחלק מהתופעה הנרחבת שנקראת ״חרדה אקולוגית״. במקרים מסוימים, חרדת האקלים עלולה להתגבר ולהסתבך עד להפרעת הסתגלות ואפילו הפרעת חרדה, מצב בו היא מגיעה לרמות קליניות. אנשים רבים, בעיקר צעירים, חווים סבל אמיתי בגלל חרדת אקלים וזקוקים לתיקוף ותמיכה."
מתוך האתר של מכון טמיר לפסיכותרפיה.
הידעתם?
יש פתרון: חינוך, חינוך וחינוך. לחנך את הדורות הבאים להצטייד בשקית, לשים בה את הנייר המשומש ולפנות לפח אשפה קרוב.
זכרון יעקב משנה את פניה והופכת ממושבה קטנה ושקטה לישוב עירוני. זכרון יעקב ממשיכה להתרחב והטבע המקיף וסובב אותה הולך ונעלם. שטחי הבנייה משתלטים על הטבע.
כך זה עכשיו, לא ייראה כך בעתיד.
הבית של זהבה נבט, דירת קרקע בבניין שיכון והחצר הקטנה לצידה בקריית טבעון, הוא מרכז פעיל להצלת מזון.
6 ימים בשבוע יוצאים המתנדבים לאסופים מבתי עסק בסביבה, מביאים לחצר, ממיינים את הירקות והפירות, מסדרים את הארגזים ואת התבשילים עודפי הקייטרינג בסלון הדירה כך שיראה נעים לעין ומזמינים אנשים ב-3 קבוצות וואטסאפ עם כ-700 עוקבים – בואו באהבה, הביאו איתכם שקיות וכלים, ותרומה לכיסוי ההוצאות.
זהבה שמחה עם כל מי שמגיע, ויש לה בקשה אחת – קחו רק מה שאתם צריכים, גלו אחריות קהילתית, השאירו די לכולם.
בסיומו של הערב דבר אינו הולך לאיבוד, המתנדבים אורזים את מה שנותר, ירקות פירות ולחם שאינם ראויים לחלוקה מועברים למגדלי בעלי חיים ולקומפוסט, והסלון חוזר להיות הבית של זהבה.
זהבה מסרבת להקרא אקטיביסטית, היא פשוט – עושה.
הידעתם? על פי אומדני דו"ח ארגון לקט ישראל לשנת 2020 סך היקף אובדן המזון בישראל לשנת 2020 עומד על 2.5 מיליון טונות, והאובדן שווה ערך לכ-615 ₪ לחודש למשק בית בישראל.
הטבע והעיר מתחרים זה בזה שנים.
פעם העיר מנצחת. ולפעמים הטבע כובש חזרה את שטחיו.
פתאום עיר צומחת על שפת הים, מבין החולות.
לפעמים לצד הכבישים מופיעים עצים במלוא תפארתם, פרחים בשלל צבעים, בשמש הנעימה חתולות מנמנמות.
לפעמים טרקטור "מיישר" את היער….צמחים נרמסים, חיות נמלטות, ובניינים לגובה נבנים.
לפעמים, מתוך בית שננטש צומחים עצים, בשדה מתרוצצים קיפודים, וחזירי בר מסתובבים בערים.
לפעמים, שדות מוריקים נראים מחלונות קניון גדול.
לפעמים באמצע העיר יש שמורת טבע קטנה, שלא נוגעים בה לרעה. תזכורות בשבילנו, מה היה כאן, ונכחד.
אלו מקצת החיים שלי בזמן הקורנה – חיים של של שמירה, ריחוק ומסכים בין איש לרעהו – אבל גם למסכים היה פן של יופי , שאפשר להעבירו בתמונות…
מרבית האוכלוסיית העולם מבלה את רוב חייה בתחומי הערים. יש בחיים בכרך התרחקות מהטבע וגעגעוים אליו.
עירוניות איננו דבר קבוע, לכל עיר אופי משלה,מגוון אוכלוסיה שונה ותנאי מחייה שונים, כאלו שתושביה חיים בשפע וברווחה, וכאלו שחיים בתנאים ירודיםץ
פרויקטים קהילתיים שכונתיים יפחיתו את זיהום הסביבה, יספקו צל ופינות ירוקות ישפרו את החיים העירוניים ואיכותם.
השאיפה : תא עירוניות בת-קיימא רווחת
Good fences make good neighbors": Robert Frost"
